המפגש האחרון: האם טכנולוגיית VR יכולה לרפא לב שבור?

כך נבנתה הילדה הווירטואלית

תהליך השחזור של נא-יון נמשך כשמונה חודשים ובוצע על ידי חברת Vive Studios. כדי להגיע לרמת דיוק גבוהה ככל האפשר, השתמשו המפתחים בטכניקות הבאות:

פוטוגרמטריה ותלת-ממד: שימוש בתמונות וסרטונים של נא-יון כדי לבנות מודל תלת-ממדי נאמן למקור. כבסיס לתנועות הגוף והבעות הפנים, שימשה אחותה הקטנה של המנוחה.
בינה מלאכותית וזיהוי קולי: האולפן השתמש ב-AI כדי לאפשר לבת הווירטואלית לנהל שיחה בסיסית. התשובות והקול התבססו על הקלטות מהעבר וראיונות עם המשפחה.

לכידת תנועה: שילוב של שחקנים עם חיישנים כדי להעניק לדמות תנועה טבעית ו"ילדותית".

המפגש: שמיים וירטואליים ומרק אצות

בשיאו של הסרט, האם מרכיבה את משקפי ה-VR ונכנסת לתוך "פארק שמימי". שם היא פוגשת את נא-יון, שמצחקקת ושואלת את אמה בתמימות מדוע בחוץ קר. השתיים "חוו" יחד רגעים משפחתיים יומיומיים: חגיגת יום הולדת ואכילת מרק אצות (מאכל מסורתי קוריאני).

המחזה של האם המנסה ללטף אוויר – כשבתוך המשקפיים היא מלטפת את שערה של בתה – הצליח להמיס לבבות של מיליונים ברחבי העולם, ללא קשר למחסום השפה.

בין נחמה לציניות: השאלות המוסריות

לצד ההתרגשות, הפרויקט מעלה שאלות אתיות כבדות משקל:

התמודדות מול הכחשה: האם שחזור יקירים שנפטרו מסייע בתהליך האבל, או שהוא מונע מהאדם להשלים עם המציאות ויוצר תלות בסימולציה?
שימוש מסחרי באבל: האם מדובר בהישג טכנולוגי-טיפולי, או בצעד ציני של רשת טלוויזיה לטובת רייטינג?
הזכות לפרטיות של המת: האם יש לנו זכות "להקים לתחייה" אדם שלא נתן לכך את הסכמתו?

סיכום: העתיד כבר כאן

אנחנו כבר מכירים הולוגרמות של אמנים כמו טופאק או שימוש ב-Deepfake בקולנוע, אך המקרה של נא-יון לוקח את זה צעד קדימה – אל תוך המרחב האישי והרגשי ביותר שלנו. עבור משפחתה של נא-יון, המפגש לא היה ניסיון להחליף את המציאות, אלא הזדמנות לסגור מעגל שלא התאפשר בחדר החולים הקר.

ככל שהטכנולוגיה תהפוך לנגישה ומדויקת יותר, נצטרך להחליט כחברה היכן עובר הגבול בין זיכרון דיגיטלי לבין אשליה מסוכנת.

נכתב על ידי עמית קיסר, מומחה למציאות מדומה, מציאות רבודה ובינה מלאכותית.

תגובות

הוסף תגובה